פרח
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר מיומנה של אמא עובדת שחררי אישה, שחררי

שחררי אישה, שחררי

גלי עציון, אם עובדת, + ארבעה , יועצת משפטית בנעמת

 

קיבלתי הזמנה לסמינר של האיחוד האירופי בבלגיה. הנושא – שוויון הזדמנויות באיחוד ובמדינות עמיתות. המימון – האיחוד האירופי.  משך המסע – סה"כ דלת לדלת העדרות של 4 ימים מהבית. מחשבה ראשונה – איזה כיף. מחשבה שניה – איך אני נוסעת ומה עם הילדים? האיש, יש לציין, הגיב בצורה חיובית הרבה יותר. " ברור שאת נוסעת" , הוא אמר, נסתדר.  האמת חייבת להאמר, הוא היה על הקו פעמים רבות. מעולם לא חשבנו שלא נסתדר. מצד שני, הוא זה לא אני.

 

טוב, אחרי מחשבה חוזרת, ובעידוד המשפחה המצומצמת והמורחבת והחברים החלטתי שבכל זאת  נוסעים.

 

שלב ראשון הכנתי מגילה. הסבר לכל רגע ורגע משעות היממה. איזה סנדוויץ מכינים למי ומתי, חוגים/ חברים, ה-כ-ל. שלב שני, שריינתי את כל העולם וגם את אשתו, וכמובן גם את הורי ואחיותי וכל מי שעבר בשכונה, לסייע לאיש המסכן, (הוא אגב, כמובן לא חשב שהוא כל כך מסכן).

 

שלב שני – הכנת המשפחה לפרידה, (4 ימים , כן, המספר לא השתנה). שיחה מקדימה עם כל ילד. הכנה פסיכולוגית, נפשית, התנהגותית, (כמובן שהשאלה הנשאלת, האם ההכנה נדרשת לאם או לילד).

 

שלב שלישי – הנסיעה. יום ראשון בבוקר, פרידה מחובקת היטב עם כל ילד, כאילו אני יוצאת מינימום למשלחת בקוטב. האיש מציע ליווי לשדה התעופה, אבל אני בוחרת במונית. אם כבר חופש, אז עד הסוף. חיבוק ונשיקה גם לאיש, יחד עם מליון הוראות/הצעות/עצות. "אני יודע להסתדר", הוא רוטן. ואני ממלמלת לעצמי, "כן בטח".  מבט אחרון על הבית הנקי והמסודר מתוך ידיעה שעוד ארבעה ימים אחזור מינימום לג'ונגל טרופי.

 

שלב רביעי – שדה התעופה. בדרך כלל, נסיעה לשדה התעופה היא מסע צבאי, 4 ילדים, 50 אלף תיקים, מליון דרכונים, כרטיסים וכיוב'. הפעם זה רק אני ומזוודה נגררת צנועה אחת. בשדה, אני פוגשת את שותפותיי למסע. שלב ראשון אנחנו עטות על הדיוטי פרי, כמובן שכולן, ללא יוצא מן הכלל, כולל המבוגרת שילדיה כבר בוגרים, מחפשות "מתנות לילדים". אחרי שהשקטנו את השד הזה והבטחנו כי לא נשוב הביתה בידים ריקות לילדים,  ובמעט מאד זמן שעוד נשאר, אנחנו מתפנות קצת לעצמנו. האיש מצלצל לאחל נסיעה טובה, מה שמביא כמובן פרץ של רגשות אשם, (על שום מה?) ומתנה גם לאיש.

 

שלב חמישי – אחרי מסע ארוך, אנחנו שם. אני נכנסת לחדר במלון (ל-ב-ד! מתי פעם אחרונה הייתי לבד במלון. לדאוג רק לעצמי. חידוש בהחלט לא מוכר). אני מתכוננת להתחבר לאינטרנט ומגלה, שהמלון לא איכסן אותי בקומות הנכונות. אינטרנט אפשר לקבל רק מקומה 21 ומעלה. מחר יסדרו. בינתים מה עושים?  איך אני אבדוק את המצב בארץ?  איך נמשיך לנהל ת חדר המצב בשליטה מרחוק? סמס היסטרי לאיש. "תעשי חיים" הוא עונה בסמס חוזר, "הכל תחת שליטה". אני מדמיינת את הבית עולה באש, אבל העלות היקרה של השיחה בנייד לארץ, גורמת לי לקחת את עצתו.   ברגע של אומץ לב אני מחליטה שאם נסעתי ואם הוא המבוגר האחראי, יש לתת לו את האחריות.

 

שלב שישי - ביומים הבאים, בקושי רב אני מצליחה לקיים את החלטתי ולא לנסות להפעיל את כולם בשלט רחוק. למרות שכבר הסתדרנו את נושא התקשורת האינטרנטית, אני מסתפקת בהודעות קצרות, זה הגיע  משם וזאת מפה וכולם בסדר. לא נכנסת לפרטים. שיחת בוקר טוב ושיחת לילה טוב. אני משוכנעת שכולם עובדים עלי ובבית המהומה חוגגת.   לעומת זאת, בקלות רבה אני מצליחה להתרכז בי. צריך לנצל כל רגע, זו לא הזדמנות שמקבלים כל יום. אמבטיה מפנקת, ארוחת בוקר רגועה. שיחות עם חברות,  ת-ע-נו-ג.  אני מדחיקה לגמרי את הבית, למרות הידיעה הברורה, שהכל יתמוטט על ראשי מיד כשאחזור.

 

שלב שביעי – החזרה הביתה. ביום הרביעי, בבוקר, אנחנו שמות פעמינו חזרה לשדה התעופה.  בצער וגעגוע אני נפרדת מהמלון המפנק. 

 

לפנות ערב אני פורקת את עצמי מהמונית בכניסה הביתה. לוקחת אויר, מבטיחה לעצמי שלא אתרגז מכלום. בפנים, איזו הפתעה – סדר ונקיון מופתיים. הילדים רגועים. הכל תקין. הסבתא מלשינה על אי אילו תקלות , אבל בסך הכל, מה זה עבר בשלום. בסך הכל החברה הסתדרו בלעדי בכלל לא רע. הגדולות עזרו לקטנים. כולם שיתפו פעולה לעזור לאבא.  והאיש אמר "שחררי אישה, שחררי קצת  את הרסן, לא היה ברור לך שנסתדר?". כמובן שחמש דקות אחרי שחזרתי כל מערך שיתוף הפעולה התפרק, כי מנהלת הארועים שוב תפסה פיקוד וכל השאר יכולים לחזור להרגלים הישנים. מה שאומר שצריך לנסוע יותר, זה טוב וחינוכי ל-כ-ו-ל-ם ובעיקר קצת חופש למנהלת הארועים, בכלל לא מזיק... 

 
אלקטרו קידום אתרים  |  ICS בניית אתרים © כל הזכויות שמורות לנעמת - מחלקת הסברה ודוברות