פרח
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר מיומנה של אמא עובדת התעמלות או רגליים על הספה?

התעמלות או רגליים על הספה?

גלי עציון, אם עובדת, + ארבעה , יועצת משפטית בנעמת

 

 

כל יום שני בערב אותו הדבר – מגיעה השעה לשאלה הרת הגורל - להרים את הרגליים הדאבות על הספה או ללכת לשיעור התעמלות

 

יום שני בבוקר, שוב חוזר הניגון, (הסיוט) של להוציא את הילדים מהמיטות. הבוקר הזה לא שונה מאחרים. זה אמר שהוא קם והסתובב לצד שני לישון, זאת צועקת שאם לא נבקש יפה היא לא קמה, (אנא הוד מעלתך קומי, התלבשי ולכי לבית הספר). האיש עסוק עם הקטן, שמנהל איתו מו"מ ושלא מבייש את המו"מ על הגולן. אם הוא יתלבש, אז... ורק אם יפתחו לו טלויזיה אז... ו... ואנחנו נקרעים בין לתת לו מה שהוא רוצה בשם המהירות של הבוקר, לבין החשש לגדל מפלצת קטנה. הבוקר אנחנו אסרטיבים – שום אולימטום חביבי. הוא מנסה קצת דמעות, אבל כשמבין שלא יקבל את מבוקשו מוותר ומתלבש, לא לפני שהוא מבקש פתח מילוט בדמות תחרות התלבשות או משהו דומה. טוב אם זה אנחנו יכולים לחיות, הוא לבוש.

 

במהלך היום עבודה, פגישות, טלפונים. בארבע וחצי, לקחת את הקטן מהצהרון. הוא רוצה להשאר בגינה הציבורית. לפעמים נשארים ולפעמים אין זמן כי צריך ללכת לקנות מתנה ליום הולדת בגן מחר, ספרים לגדולה, או איזושהי מטלה תורנית. כשחוזרים, צריך לוודא שכולם הכינו שיעורים, להתכונן עם זאת למבחן בחשבון, להכין לזה דגם לעבודה בטבע, (כי בעידן החדש נותנים שיעורי בית אתגריים של יצירה וכדומה שהם למעשה שיעורי הבית להורים).  אחר כך פעילות חוגים, לזה צריך מפה ממש, וחישוב זמנים מתוחכם, (אני אנווט).

 

בערב – מקלחות, ארוחת ערב, ושוב משא ומתן בייחוד עם הקטן שמסרב לקבל את העובדה, שהוא לא זכאי לזכויות כמו הגדולה. שלא מבין למה זה כל כך נורא אם הוא לא יצחצח שינים רק הלילה, (ואולי בכל הלילות שיבואו לאחר מכן), בסוף הוא נכנע והולך למיטה עם האיש ועם סיפור.

 

ואז מגיעה השעה שמונה וחצי, השעה המפחידה ביום שני. בתשע מתחיל שיעור התעמלות, מיד יצלצל הטלפון ושותפתי לפעילות תשאל: "את באה היום?"  אמת? ממש, אבל ממש לא מתחשק לי. אני רוצה לקחת את העיתון, שעוד לא הספקתי לקרוא, להרים רגליים על הספה, לשתות את הקפה שהאיש יכין לי ול-נ-ו-ח.   

 

מצד שני, ראשית לא נעים לי ממנה, אי אפשר להתחמק, (בשביל זה בדיוק אנחנו הולכות בשתיים, כדי שתהיה תמיד מישהי שלא תוותר לשניה). שנית זה בעצם בשבילי, אני כל הזמן מתלוננת שאין לי רגע לעשות משהו בשבילי. אז הנה רגע. מצד שלישי, התעמלות זה בריא לי לא? , אני מתלוננת על היותי "חטובה לשעבר" טרום ה-4 לידות והחיים המשוגעים, אז בבקשה.  זמן נטו בשבילי.

לכי תסבירי, (לעצמך בעיקר), שאחרי יום ארוך של עבודה, ילדים, חוגים ושאר מרעין, כבר לא ממש אכפת לי  חטובה או לא, אני רק רוצה לנוח.   הרבה פעמים אני נכנעת לזה. ממציאה תירוצים ומתחמקת מהשיעור, היום אני לא מוותרת לעצמי.  כעבור שעה וחצי בערך, עייפות ומזיעות, נגיד שאיזה מזל שלא ויתרנו ואיזו הרגשה טובה זו אחרי התעמלות. השאלה האם אפשר לשמור בקופסה קצת מהתחושה הזו, כדי שביום שני הבא, כשתגיע השעה היעודה, לא יתחיל הכל מהתחלה ואני אחפש את כל התירוצים האפשריים כדי להתחמק ורק לשבת על הספה ולנוח...

 
אלקטרו קידום אתרים  |  ICS בניית אתרים © כל הזכויות שמורות לנעמת - מחלקת הסברה ודוברות