פרח
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר נעמת תנועת נשים עובדות ומתנדבות
פרח
פרח
פרח
נשים ומיגדר מיומנה של אמא עובדת כשהילדים בחופש

להיות אמא עובדת כשהילדים בחופש

גלי עציון, אם עובדת, + ארבעה , יועצת משפטית בנעמת

 

בימים שהילדים בחופש מבית הספר קשה במיוחד להיות אמא עובדת. הכי קשה, כמובן זה בימי החופש הגדול. ימי החופשה הגדולה של הקיץ הם הימים שהאיבר הרדום שנקרא "רגשי אשמה" עובד שעות נוספות. הילדים בבית, אני בעבודה מרגישה לא פחות מאמא נוטשת. כדי להשקיט קצת את המצפון קבעתי עם חברתי הטובה ושלושת הברברים שלה להיפגש לסרט. אחרי כמה ניסיונות שלא עולים יפה בגלל היומן העמוס שלי או שלה, סגרנו על יום שלישי בצהרים. אני מבשרת לחבורה העליזה בערב לפני. הם מקבלים את הרעיון בתרועות, מה שכמובן רק מגדיל את רגשי האשמה על כל הימים האחרים שבהם הזנחתי אותם. נכון שהאיש שלי נוהג לומר שרצוי לשמוח על היש ולא לבכות על האין, אבל כבר מזמן הבנתי שהוא פשוט פולני מזויף, אחרת הוא לא היה כל כך אופטימי.

 

 
הנה זה מתחיל, הכידרור הבלתי נפסק בין עבודה, ילדים, רגשי אשמה וסתם עייפות ממשיך.  אני עוברת דרך מרפסת הכביסה, אולי אספיק לעשות איזה קיפול מהיר, למטבח, לבדוק שיש מספיק מזון עד שאחזור; מנערת את הילדים מהמיטות מוקדם יחסית, רק תשע בבוקר. רגע לפני שאני עוזבת את הבית. יורה צרורות של הוראות.  כמובן שכל זה גורם לי, כרגיל להיות באיחור. כמו פולניה טובה, אני מוותרת על שתי דקות להכין לעצמי קפה, מאוחר מדי, או בפולנית מדוברת -  איחרת, עכשיו תצאי מהבית בלי קפה, שתדעי מה זה.

 

בדרך לעבודה אני מקבלת הודעה שהבקשה לדיון נוסף שהכנו, בנושא פנסיה לגרושות, הגיעה בשלום לבית המשפט העליון. טוב, לפחות על זה אפשר לעשות V היום. מגיעה לעבודה בדיוק לשעה שנקבע הפגישה. באורח פלא הפגישה עוברת ללא הפרעות, אבל באמת ללא הפרעות. מה שמוביל אותי כמובן לברר מה קורה בבית, לשמחתי אני מגלה שהילדים ממש התעלו על עצמם, היתה להם בעיה והם, לגמרי לבד, חשבו שאולי הפעם הם יפתרו אותה עם אבא. תזכורת לעצמי, לבדוק אם הם חולים , או שהייתי אמא כל כך נוראה הבוקר שהם לא רוצים שום דבר איתי, ר' ערך פולניה. 

 

לפי התכנון המקורי, סיכמתי עם עצמי שבשעה 13:30 בדיוק אני מסיימת את כל העבודה, כדי להספיק לפגוש את חברתי הטובה והחבורה שלה, ב-14:45 בקניון רמת גן לסרט. מכיוון שלוחות זמנים לא היו מעולם הצד החזק שלי, אני יוצאת בעשרה ל -14:00 מת"א. טלפון מהיר לגדולה, שתתכונן לאיסוף מהיר מתנועת הנוער מגלה, שהצעירה חשבה שזה בסדר לעבור לחברה בצד השני של העיר, נו, מה אני עושה סיפור מזה. הפעם, לשם שינוי, אני מחליטה להיות יותר אסרטיבית. "בואי ברגל", אני אומרת לגדולה. "אבל חם ואני לא מכירה את הדרך", מתפנקת הגדולה.  "איך הגעת?" אני לא מוותרת. "ברגל" היא נאלצת להודות. ואני, עם תחושה איומה של כשלון מוחלט כאמא, מורה לה בכל זאת להתחיל לצעוד. "אני אפגוש אותך בדרך", אני מבטיחה.
 
 

 

בכל זאת, בדרך נס, ב- 14:15 אני בבית, באיחור קל של 15 דקות, הילדים אמורים להיות מוכנים - לבושים, נעולים, "אכולים", בקיצור מסודרים ליציאה. הם כמעט. וה"כמעט" הזה תמיד, אבל תמיד, אומר שאיכשהו נצליח לאחר. אני לא מוכנה לוותר היום. שאגה קלה - לא חינוכי, אולי סופר נני לא תאהב, אבל מביאה את התוצאה. 14:27, אנחנו במכונית.  בדרך אני מנסה עוד לעשות כמה שיחות טלפון עבודה, שיכולות לעבור דרך אזניהן הצעירות של ילדיי. אני עושה את הסימן המוסכם, שאומר "מעכשיו עושים קולות של שטיח ושומרים על שקט". כמובן שהקטנצ'יק לא עומד בפיתוי ופותח את חרצובות לשונו, למרבה המזל, אני למודת נסיון והוא עושה את זה ממש רגע אחרי שניתקתי. צריך לנצל את הזמן, אבל  רק שיחות קצרות.
 
 
 

 14:50  - עשינו את הבלתי יאמן ואנחנו בקניון רמת גן, רק 5 דקות איחור.  אנחנו פוגשים את חברתי ו"חיות אחרות" ונכנסים יחד לקולנוע, לא לפני שמתנהל דיון מעמיק בעניין קומבינת הפופקורן העדיפה.

נכנסים לאולם ואני כבר מצפה לרגע קצת שקט, מזגן, סרט. "אמא, הוא לא מעביר לי את הפופקורן, אומרת השניה. הקטנצ'יק צריך הרגע, אבל ממש הרגע, לשתות מים, כדי שיוכל כמובן, בעוד כמה דקות לבקש לצאת לפיפי, כי הרי, איך אפשר להעביר סרט בלי להוציא את אמא לפיפי?   למרבה הפלא הזמן עובר בהנאה, אפילו למבוגרות והילדים כמעט לא מציקים.

 

שעתים אחרי, עייפים אך עייפים, אנחנו יוצאים לג'ונגל האמיתי - הקניון. רוצים לאכול פה. הם מודיעים במשנה מרץ. זה לא היה כל כך נורא, אלמלא הידיעה שעכשיו כל אחד מהשבעה, ארבעה שלי ושלושה שלה, חייב לאכול משהו אחר ממקום אחר, כי למה שכולם יקחו במקום אחד ויעשו חיים קלים לאמהות שלהם?. אנחנו מחלקות כסף, שלא ברור אם הילדים הפנימו כבר שהוא לא גודל על העצים, מחלקות אותם לקבוצות. משאירות את הפיקוד לשתי הבנות הגדולות ומנסות לעשות משהו ממש נועז – אנחנו נוטשות אותן ובורחות לגנוב כמה דקות שקט של מבוגרים בארומה למטה. ע. ואני חברות נפש עוד מימי הצבא, בסדר יום הבלתי שפוי של החיים למצוא רגע שקט לעצמנו זו משימה קשה עד בלתי אפשרית, צריך לנצל כל הזדמנות. המבצע הנועז מצליח מעל המשוער וזכינו ל... 15 דקות בדיוק של שקט.  אחר כך הם התחילו לרדת אלינו. הקטנה שלה התלוננה שהאמצעי מציק לה.  האמצעית שלי באה להודיע שהקטן לא שומע בקולן. אחריהם הגיעו לאט לאט כולם והתיישבו סביבנו.  ע. ואני שבות ומבטיחות לעצמנו לקבוע איזה ערב לבד רק אנחנו. סיכויי קיום – אהה.

 

שמונה וחצי אנחנו נוחתים בבית. עוד יום עבר ומחר...מתחילים מחדש.  

 

חמש דקות בדיוק אחרי שנכנסנו הביתה והאמצעי שואל: "אמא תעשי איתנו מחר משהו? כל הזמן את עובדת, לא עושה איתנו שום דבר... ואז האיבר הזה הרדום שקוראים לו "יסורי מצפון" מתעורר לחיים, כאילו כלום...

 
אלקטרו קידום אתרים  |  ICS בניית אתרים © כל הזכויות שמורות לנעמת - מחלקת הסברה ודוברות